במטוס מעל הים
אם אטמון
נימוקים
בין דפים
המתבדרים מעל הים –
מעל ימים,
אז אטוס על כנפי יומנים
אל עננים שורקים
נעימות תעופה
ואצחק את כל היופי
של פנים
ששקעו עיניהן
כנגד השמש
המאירה מעל הים –
מעל ימים.
תגית: Neutral Milk Hotel
היפוכה של היעלמות (לזכרו של סבי, חיים)
"היפוכה של היעלמות" הוא השם שניקול קראוס כמעט בחרה לקרוא לרב המכר שלה. וחבל, כי איזה מן שם זה "תולדות האהבה"?
לכל אורך הסיפור יש בנייה לקראת השיא, שהוא מפגש בין נערה צעירה וניצול שואה מבוגר. מפגש זה שונה (למעשה הפוך) מהמפגש האישי שלי.
במפגש הכה מיוחל, אין איזו לפיתה וביטוי פורנוגרפי מילולי פלסטי של עינויים ו"עינוגי קליפות תפוחי אדמה", כפי שחוויתי אני, אלא תחושה שונה לחלוטין, של חסד, של נחמה אמיתית.
ב"תולדות האהבה" כל דמות מוצאת נחמה לבסוף. ובזה גם באה לידי ביטוי "האמריקאיות" של הספר (גם אם מושג הנחמה מאד מינורי ולא אמריקאי בעליל).
רק דמות אחת, שולית מאד, מתקרבת לנוכחות "פולנית" מובהקת כפי שאני מכירה אותה. סבתה של הנערה בסיפור, מפגינה חיבה חסרת טאקט כלפי נכדתה. כביכול אוהבת ומביכה אותה בו זמנית, כאשר היא מציינת בפניה שאין לה חזה בכלל. בלי חזה בכלל, האם יש סיכוי שתשרוד את הסלקציה?
האהבה הקרירה הזאת היא האהבה היחידה שאותה זקנה יכלה לה.
וכך גם אותו ליאו גורסקי, אותו ניצול שואה ערירי, שבאופן שיטתי עושה סצינה בכל מקום אליו הוא מגיע, כדי להיראות, להיזכר לכשימות, "מצליח" בעזרת נסיבות אומללות ובחירות לא פחות אומללות להיות מרוחק מבנו יחידו. להעניק לו "אהבה קרירה" שכזאת. ואולי זה לטובה. כיוון שאיזה מן אבא יכל להיות? איזה מן סבא?
לבסוף, כאמור, הוא מתנחם. נחמתו נובעת מכך שבנו המת, ידע על קיומו מעט לפני מותו ואותה נערה, מתוקת מראה, הנושאת את שמה של אהבתו היחידה, סימנה לו שהוא חי – חיבקה אותו.
מעניין אם סבא שלי מצא נחמה?
הרצון שלי לדעת נוצח בידי הרצון שלו לחיות מחדש ושוב ושוב את הטראומות שחווה. זה היה הסיפור שלו. וכל דמעות האושר שהזיל, כשהבין שהצליח להקים משפחה ונכדים לא ניחמו אותי. אני הייתי במשפחה הזאת ולא הוא. הוא נשאר שם, בבוכנוואלד. וזה היה קשה מנשוא.
היעלמותו (הסופית) של סבי, זכרו לברכה, התניעה בי תהליך של היפוכה של היעלמות. ומתוך זה, מעט מעט הצלחתי גם אני להביא אותו לחיים.
לחתוך את הקיווי 