מכתב אל ילדה
היי, את, אני רואה אותך
בהרהור שבפני בתי,
במחשבות לפני-השינה-שלה
לא שאני משווה, אתן
לא דומות כלל.
ובכל זאת,
רואה אתכן הולכות יחד,
יד ביד.
מנסה לנחש מי מובילה.
את עדיין לא מכירה אותה.
ולפעמים נדמה, שאת מכירה
את הדרך בלי לחשוב, הכיוון
נגלה לך.
ילדתי שלי,
אל נא עצמי עינייך
אל מול פני השמש.
תני לכל נמש
לסמן את הדרך.
וגם בחושך,
כשהסרט בראש נדלק,
שימי השתק וכסי בשמיכה
את המסך, הדליקי אור קטן
וקראי. ג'יין אוסטן או משהו.
רק לא את הזבל
שאמא קוראת, לא,
"תחרה" זה ממש לא לגילך.
והסרט הזה,
הוא לא בשבילך – התקוממי!
סבא לא ימות בבוכנוולד,
אם תכבי.
תביני – כשהוא כן ימות,
זה יעשה לך רק טוב.
אל תשבי בכסא הנדנדה
במרפסת שממנה הוא קורא לך,
מקיא לתוכך ביעותים.
אל תאכלי את הקומפוט.
אל תאכלי שם בכלל.
ואין טעם להתאמץ לישון,
שוכבת ערה שעות
על הסף,
לא
מצליחה
להרפות
מהערות.
הסרט יוקרן ממילא.
בינתיים צאי משם,
בתך עודנה ערה
במיטתה,
עורי לך.
לחתוך את הקיווי 