הרצפה התפוצצה קליפות תוכים
הנעליים רצו להחליף אפרוחים
הספות לא סבלו כלב
הדגים הסריחו מהפה

ועכשיו גם אני חולת ים
ובפנים הדג

לא עוד סרט
הסרט החדש של מייק לי מסריח. כן, כן.
כהרגלו, הוא בנה דמויות מצוינות. אבל לעזאזל, הן לא עושות כלום!
ממש כבמיצג אמנותי, לכל דמות היו משפטי מפתח, עליהם הן חזרו שוב ושוב. כאילו בשביל אותו מבקר מוזיאונים סקרן, שכרגע נכנס לחדר תצוגות חשוך. ובחדר מוקרן סרטון. הוא נכנס באמצע, אבל אל דאגה, תמתין מספר דקות, וסבב שני מייד מתחיל. ואז, או אז, תתקבל התמונה במלואה. תמונה שלמה, הצצה לדמויות המקסימות שנבנו בעמל וברגישות. לשם מה? בזבוז.
במקרה של הקהל בקולנוע היו "כניסות לחדר התצוגה" בכל צלצול טלפון סלולרי ומידי פעם מישהו גם דיבר. בכל פעם שחשבתי להסתובב ולבקש שקט נזכרתי שאין למה, עוד סיבוב יגיע בקרוב.
ובינתיים אפשר לשבת בחושך ולהעמיד פני סקרן מוזיאוני.

לא 'כפת לי כמה מקסימות מחוות הפנים/טיקים/עוויתות של הדמות הטראגית הדי ראשית (מוטיב חוזר בסרטיו של לי, ע"ע "עירום" המופתי), לא 'כפת לי משחק השמות המטופש (טום וג'רי), לא מעניין את ישבני השמאלי ההתייחסות העונתית/מחזורית. הכל זיוני שכל.

אם ב"עירום", לא רציתי למצמץ כדי לא להפסיד שוט אחד או חצי מילה (with me?), ב"עוד שנה" חיפשתי שוט או מילה להאחז בה. משהו, שיציל את זמני היקר בחדר החשוך.

–
פוטורצח
כשכתבתי את הטקסט לא טרחתי לברר אם נעשה שימוש בכותרת המשנה שנתתי, בהקשר הזה, אבל אני מניחה שככל שזה נוגע לפוטוטקסיז, אני בטח לא מקורית. גם הם לא ממש, אבל מה – מצויינים! נהנתי מכל האלבום. אני חולה על הקול הסקסי של הסולנית ועל פיוז'ן הפורטיסהד+נשמה הטעים הזה. אין רגע משעמם ורבים מהם מענגים. שכבות סאונד איכותיות. ואיך בהופעה?
גם בהופעה המוזיקה לא הולכת לאיבוד..
"רק אם היא הייתה סותמת" אמר חברי אחרי השיר השלישי ופתאום הסתובבו שתי בחורות משני צדדינו והנהנו ארוכות.
אגדות רוק גדולות מדברות על התאבדויות גדולות שמתרחשות על הבמה. זאת ללא ספק התאבדות קשה וכואבת של הסולנית, כולל תמות נפשי עם פלישתים לכל חבריה. חבל, ממש חבל על המוזיקה.

בהקשר הזה, משום מה עולים לי בשלוף שני שירים קצרים מאד, אחד טפשי ומקסים של סופרגראס:

ושני "מופצץ" מתוך בבלגאם המשובח של מארק לנגן בשיר הזה בשיתוף וונדי ריי פאולר

שירים קצרצרים ומצויינים. כן, תמיד העדפתי תמציתיות (Pאנקית למשל) על פני ארכנות (פרוגרוקית למשל).

וכתמיד, אני שבה ומסייגת.  נכון שאת אמרסון לייק ופאלמר גם אני אוהבת לשנוא. אבל תמיד התענגתי על שיר ארוך ביותר של ניל יאנג. למשל:

ועוד בהמשך על אותו יאנג וכן רוב מה שיצא מSoft Machine ושות'. זאת ועוד וחיבה גדולה לגלגלגולים חדשים ומתוחכמים יותר של הז'אנר (למשל האלבום השני של Tortoise)

–

אז על מה הספר בכלל? והאם אני מרוצה מהשידוך, האם הוא הולם? בשביל מה טרחתי כל הלילה, בשביל מה סחבתי את הספרים העבים בתיקי המופצץ גם ככה בציוד אלקטרוני ומסמכי אפיון עבים בעצמם.

לאורך הקריאה התאוננתי רבות, היו שם דיונים משפטיים ארכניים, גרוע מזה – דיונים פוליטיים מתישים והשיא – תיאור תהליך ייצור נעלי עור. מה לי ולעונשו של זה.

יחד עם זאת, בחודש האחרון תמיד שבתי אליו. טוב, הוא הגיע עם המלצות מצויינות. וזה כידוע חשוב מאד.. ומייד אני מתחלחלת להבזק דמותה של סבתי מהנהנת בידענות.

הביקורתיות המפורסמת שלי לא הייתה מאפשרת לחצות את ים הדפים ללא עוגן. רומנטיקה והפניות מרובות לג'יין אוסטן, לא מספיקות. יש משהו אחר שהספר הדו-כרכי הזה מספר לי בסבלנות רבה.  אכן, לא רק על "שנתיים וחצי בחיי ארבע משפחות בהודו שזכתה לעצמאותה.", ולא רק על בחירתה של נערה אחת (עם השם החלבי והמקסים: "לאטה") בין שלוש אפשרויות – כאנלוגיה לאפשרויות לבחירתה של הודו בשנים אלה (שנות החמישים) – הרומנטי, הפיוטי או הארצי.
אלא, על בחירה בכלל, זו הנשקלת ברצינות ומנגד זו האימפולסיבית.
והתמודדות עם תוצאותיה. מה שלא תהיה.  התמודדות אמיתית, כך נדמה אומר לי הסופר, מניבה פירות של אהבה.

האריכות לא סותרת את התחכום, כך נראה. והתבונה והרגישות (ג'יין אוסטן כבר אמרתי?) ניכרות הן בסיפורים הישירים בגסותם (למשל סיפור צדדי על גילוי עריות) והן בתיאורים היסטוריים כמעט של התנגשויות בין קבוצות דתיות קיצוניות בהודו הצעירה.

מתוך כל זה, מתאפשר להביט אחורה באהבה גם על דפים ארוכים של מונחי דת ותרבות שסרבו לקבל כל התייחסות מן המתרגמת. בנחשולי הטקסים ההינדיים, מרובי האלילים ובאלו מוסלמים מוכי היגון.

ומוזיקה, שרק דמיינתי את מורכבותה ועתה סופסוף אני מתפנה לחקור.

וכן, שבנו אל המוזיקה. טרם בדקתי מי מן המוזיקאים והמשוררים הם פרי דמיונו, רחב היריעה, של ויקראם סת ("הטולסטוי ההודי" ע"פ גב העטיפה) ומי אמיתיים. אך מייד קפץ אחד מהשמות המוזכרים בגיגולי את המילה "גאזאל" – Ghulam Ali . הנה אחד הראשונים המופיעים בטיוב:

בהמשך גיליתי, עוד רבים וטובים.

–

ובהקשר של אריכות ויופי, נראה כי מוצדק היה הבאז על אלבומו החדש של ניל יאנג, Le Noise בהפקתו של (לא אחר מאשר, נחרור קל על הבדיחה הלשונית) Daniel Lanois.

לא ארחיב לגבי הסגנון שלו ואשאיר אך המלצה: לעשות חושך בחדר, להגדיל למסך מלא ולחבר את המחשב למגבר נורמלי.

"הלכי עמי" מבטא בדיוק מה שניסיתי להגיד כאן, במילים שרק יאנג יכול לבטא בלי להחשב באנאלי ופשטני:

לפעמים הסמליות קורעת מבפנים, את מה שכלוא שם וכבר התייאש מלצאת. בשבילי היא מקדשת את היום המוזר הזה. ואת מה שהיה.

7 שנים אחורה, ליד פסל הפילים, בגן הנפלא ההוא בלונדון על הגבעה.

דיסקמן עם מפצל לשתי אוזניות ורוקסי מיוזיק מלטפים, לא היה יותר מזה.

שיר, כמו ריח, מתמצת חוויות באופן שבו מילים לעולם לא יוכלו. ויש לו אבולוציה משלו ובזמן ההתפתחות ההוא, לא היתה מאושרת ממני.

סופסוף מצאתי בית, איתו. חוויתי נדיבות אין קץ וחמימות מתפשטת. ולפעמים, בעזרת כפפות טובות, היא מגיעה גם לקצוות.

הוא קנה לי סוודר כבשתי מטורף בקמדן. לימד אותי לשבת בבתי קפה בתל אביב. שינן איתי אינספור פעמים תסריטי ראיונות קבלה. פתח את היד, הלב והציע את המיטה. הראה שאפשר. האמין שאפשר – היה אפשר. להרגיש אהובה. לקבל את החופש לגדול.

As free as the wind
And hopefully learning

יותר מזה – לא היה כלום.

ובאמת לא היה.

ארבע שנים בתוך הקשר ובלילה אחד, בעיר רוחנית, ללא גלים, במרפסת מבולבלת לא יכלתי יותר  להסתתר מאחורי סוודרים גדולים.

I could feel at the time
There was no way of knowing
Fallen leaves in the night
Who can say where they're blowing
As free as the wind

התאהבתי ברוח.

ושבוע אחרי, הלכתי מהדירה. אפופת ענן אדישות, מוגנת בפני רגשות כלשהן. לאט לאט חלחלה ההבנה – אין דרך חזור.

It was fun for a while
There was no way of knowing
Like dream in the night
Who can say where we're going
And hopefully learning
Why the sea on the tide
Has no way of turning

הענן התפזר כטבעם של עננים והתבהרה שגרה מוזרה של תיקונים ב 5 בבוקר בים, וקלקולים ב 2 בלילה ב"מנזר".

ובין לבין התעוררות לחיים, לעבודה "רצינית" ראשונה בהרצליה פיתוח. לשמלה הראשונה. לקלקול קיבה ראשון מבין רבים. ודמעות ראשונות. של אבל.

5 שנים אחרי. התפתחות אבולוציונית מרחיקת לכת. מיטיבת לכת. אהבה גדולה.

לצד דמות האב, נוספה דמות אם. יחד, עם שיר אחר לגמרי. וחופש אחר, גדול יותר. בונים טירות בחול הורסים וחלילה.

ערב יום כיפור, אחרי שנים של איסור. של שתיקה כפויה. שיחה ארוכה עם אותו אהוב ישן. שלל עדכונים. חיים שלמים בחמש שנים וחצי. אחיינים חדשים. עבודות חדשות. אהבה חדשה, באותה דירה. לא הצלחתי להגיד שום דבר חשוב.

אולי השמחה האמיתית בטון קולי אומרת משהו עבורי. את יודעת, יותר מזה, אין כלום.

רק סירחון אחד העכיר את הכל: כל ספרדי שני החזיק סיגריה ביד (כל שלישי – ג'וינט, אבל זה היה סבבה). לעיתים קרובות הבטתי מעלה מתוך המוני קהל מעושן ושיוועתי לשנורקל ענקי שיגיע עד הירח (שהתמלא לחלוטין לכבודנו), או לפחות עד "הירח של אדידס" – בלון לבן ועגול, שסימן את הבמה הקטנה, שבהחלט לא הייתה הסממן המסחרי היחיד בפסטיבל.

הנפילה

ראשית The Fall, או מה שנשאר מהם שזה מארק אי סמית'. עדיין נזפן חסר כאריזמה לבוש למשעי ומצויד באותו פוני עם שביל בצד. הקהל מאד רצה להנות, בכל זאת הייתה זאת ההופעה הגדולה הראשונה של הפסטיבל. אבל זה לא הספיק. רוב השירים היו מהאלבום האחרון שיצא ממש סמוך לפסטיבל. למרות שלא מצאנו את האלבום מאכזב והיו שם כמה שירים מצויינים כמו Weather Report זה לא הצליח לעבור לבמה הגדולה מידיי. הופעה כזאת זקוקה לאינטימיות אפלה תעשייתית. השירים היחידים שהרימו את מצב הרוח היו בניצוחה של הקלידנית (ובת זוגו הצעירה מאד של סמית').
מומלץ לשמוע את הגרסה המקורית. הנה מההופעה:

הייפר

אין על האנרגיות של Superchunk. רוקרים אוסטרליים אמיתיים שחזרו רק לא מזמן להופיע ונשמעים כל כך טוב. בעיקר רעבים. לצערי לא שמעתי את ההופעה עד סופה כי מיהרתי לBroken Social Scene,

אמריקה

אולי המרחק מהבמה, או הפתיחה המהממת בשיר שהכי ציפיתי לו – הסינגל המופלא מהאלבום החדש של Broken Social Scene – World Sick. גרמו להופעה להידלדל בשבילי מהר. וזה חבל כי נדמה שהם כל הזמן בשיא האנרגיה ונהנים ממש. וככל שהם נהנו ככה אצלי נבנתה תחושת סלידה. הכל הרגיש לי כהתאמצות יתר במיוחד של קווין דרו שצעק כל הזמן Barcelo(w)na יהההה ולא הפסיק לתזז. הכל היה נדמה אמריקאי מידיי (בכמויות גדולות מידיי). לפעמים זה היה בלתי נמנע להנות, למשל כשהם עשו את Shoreline שתמיד פורט בי נימים דקים.

גם אצלנו זה היה השיר האחרון – אבל משום מה לא הרגיש ככה:

מסיבה

קשה לתאר את ההופעה של Pavement. כל הפסטיבל היה שווה בשביל ההופעה הזאת. גלי כאריזמה נשפכו מהבמה והשפריצו כמו הסן מיגל לכל עבר. הרבה אורחים והמון שמחה בהופעה לא הפריעו לסטפן מלקמוס לשמור על הבעה קפואה. בין השאר עמי ממונוטוניקס רקד טנגו ב We Dance. היה מרגש. רק הפתיחה:Cut Your Hair, Trigger Cut, Rattled By the Rush. יכולה להחניק ממני צווחת אושר גם עכשיו. אפילו קווין דרו (מ BSS) הצליח לשמח אותי ב Kennel District.

אחד האהובים עליי ביותר:

אחרי ההיי של פייבמנט הובלנו החוצה. ומייד נזכרתי שיש עוד הופעות ושזה רק היום הראשון, אבל במת הפיצ'פורק נשמעה כל כך רע (מבחינת סאונד) כך שהם ממש דפקו את מה שהיה לDelorean להציע.

פעם לפני יותר מעשור, כשקניתי את מערכת הסטריאו פיאוניר שלי, קיבלתי מתנה דיסק. מה, אתם לא?! די!, עבדו עליכם

למעשה קיבלתי שניים, אחד היה להיטי פלייבק Love Story ללא מילים, אבל השני, הוא.. הכיל זהב. השיר האחרון היה:

המקור של השיר הוא של Liquid Liquid שפעלו בין 1980 ל1983 ולפני שנתיים קלטו את הפוטנציאל סטייל-טוקינג הדס שלהם והחלו להופיע עם המקור לסימפול:

האיכרים

Los Campesinos! היא להקת סטודנטים מאוניברסיטת קרדיף באנגליה. אינדי פופ. והם עשו את הלהיט הבא:

הכי גבוה

ההופעה של LOW בארץ היתה ונשארה ההופעה הכי מרגשת שראיתי בחיי. לשמוע אותם מבצעים את The Great Destroyer מההתחלה עד הסוף נשמע לי כמו משאלה אחרונה. לא יודעת מדוע דויד (פרץ) העיף את הרשימות שלו, בזכותו, ממש ממש מזמן, התוודעתי לנס הדתי הזה.

כשאתחרש:

And we will make love
We won't have to fight
We won't have to speak
And we won't have to lie

כשאתמנייק:

ברא-סי-ל

Macaco Bong

פוסט רוק מעניין ונטול שירה מברזיל. מזכירים שכל מה שצריך זה גיטרה בס תופים.

Tainted Love

מארק אלמונד מהSoft Cell מופיע. פולקלור!

חי!

זה נחמד

Filed under: לקראת פרימברה ]]> http://cutthekiwi.wordpress.com/2010/05/25/%d7%9c%d7%a7%d7%a8%d7%90%d7%aa-%d7%a4%d7%a8%d7%99%d7%9e%d7%91%d7%a8%d7%94-%d7%97%d7%9c%d7%a7-7-%d7%a1%d7%a7%d7%99%d7%a8%d7%aa-%d7%91%d7%96%d7%a7/feed/ 3 crynolitra http://cutthekiwi.wordpress.com/2010/05/15/%d7%9c%d7%a7%d7%a8%d7%90%d7%aa-%d7%a4%d7%a8%d7%99%d7%9e%d7%91%d7%a8%d7%94-%d7%97%d7%9c%d7%a7-6/ http://cutthekiwi.wordpress.com/2010/05/15/%d7%9c%d7%a7%d7%a8%d7%90%d7%aa-%d7%a4%d7%a8%d7%99%d7%9e%d7%91%d7%a8%d7%94-%d7%97%d7%9c%d7%a7-6/#comments Sat, 15 May 2010 19:04:53 +0000 crynolitra http://cutthekiwi.wordpress.com/?p=250 ]]> בני דודים

באופן טבעי הרבה להקות ספרדיות השתחלו לליין אפ המפואר. מבחינתי זאת חגיגה. ככה הכרתי את Kana kapila , להקת Pאנק קרקסי קליל. שבזכותם הכרתי את הלהיט ההוויאני הגדול של הלהקה הבלגית העלומה "הבני דודים" או בשמם המלא "בני הדודים הקונטיננטליים".

היזהרו – זה ממכר!

כאן בשביל לראות:

וכאן בשביל לשמוע:

טרם הצלחתי למצוא במילון ההיוואני את פירוש הביטוי. המחקר בחיתוליו.

שירים לאהוב עם החתול

kimya dawson (לשעבר המולדי פיצ'ס=היא+אדם גרין) היא אולי הגרסה הנשית של ג'פרי לואיס. לפחות ככה זה נשמע ונכתב בהשפעותיה, מצד שני גם סינדי לאופר שם יחד עם המון תמונות של תינוקות. במייספייס שלה היא כותבת:

oh, and i think my songs sound a lot like something you and your mom can cry to together. or even you and your grandma. or your cat. or a nice friend that usually just likes the radio hits. my songs are like radio ballads. that don't get played on the radio. because they don't sound like radio ballads. they just feel like them. i hope.

ואכן, ג'פרי לואיס סטייל, אין הרבה נשימות בין המילים הרבות ורוב המשפטים מתחילים בI, אך לא מתוך יומרה.מאד נוגה, מעט משעשע, גם כאשר היא מדברת על מוות כמו בUnderground.

ואיזה כיף:

Sha la la la

Kokoschca היא להקה ספרדית שעושה פופ מתקתק, אך מאד מגוון. הרבה זריקות surf ולפעמים הם מזכירים לי את Evol של Sonic Youth:

לחלומות מעניינים

ממדינה מאד קטנה (רק 100,000 תושבים)  Saint Vincent and the Grenadines מגיעים L'Hautacam שעושים ממש טוב את Tortoise (שעוד נגיע אליהם, כי כן, גם הם באים לפסטיבל!).

אלקטרוניקה חללית

Lasers (הספרדים) מזכירים את Jean Michel Jarre:

והנה למי שרוצה להיזכר במקורות:

כשמכריחים אותך ללכת על המדרכה

ביום חמישי ה27 למאי, שעה אחרי חצות, Pavement  מתנגשים חזיתית בMission Of Burma. הבחירה קשה אך ברורה.

..בינתיים, אתמול, צפיתי בדוקו-סלב של אורנה בן דור על דיכאון. וזה רק דיכא אותי. אשה מוכשרת, קולנוענית עם אמירה, מתחפרת במיץ של הלא כלום. דיכאון אמיתי, הגדיר יפה תומר שרון, מרגיש כאילו בא לך להקיא לתוכך ואפילו את זה אתה לא יכול לעשות. ציפיתי לפחות לרגשות סלידה ממפגשי הטיפולים המציצנים. אך גם הם הותירו אותי אדישה. היום בבוקר נרשמו פיהוקים כששמתי את הפלייליסט השלם במרחב של Hope Sandoval & The Warm Inventions. תודו שזה הולך ממש טוב עם בוקר גשום ואפרורי:

אממה משעמם.

לכן ממש התאים אחרי כן, הגאראג' רוק של הJapandroids הקנדים, עם אלבומם (היחיד בינתיים) Post Nothing, אין שם ראוי ממנו. זה מרגיש כמו מוזיקה שצריכה להתיישב במיתרים הקטנים שבין המוח ללב כדי לפתוח את הכלום הזה. אבל כבר מההתחלה עושה טוב

בזכות אורי אני בטח לא אפספס את Jeffery Lewis והג'אנקיארד שלו.

פה נאלצתי להקשיב טוב כי אני פשוט דבר טבעי ואנחנו רק סירות והסירות רק ריקות

כשלהקה עם שם כמו Grizzly Bear עוקפת בGoogle את האפשרות הטבעית של משמעות שמה אז היא במצב טוב מספיק בשביל שבלוג שחמישה אנשים קוראים בו (ביום עמוס) לא ירחיב בנוגע אליה.

אז מייד נגיע לHEALTH, שבאופן טבעי נותנים קצת יותר אתגר בגיגול. HEALTH ילדי אקסטזי מקליפורניה, עם חיבה למכונות ARCADE וכנראה לMy Bloody Valentine. צברו מוניטין של הופעות שלא כדאי להפסיד. ופופולריות גדולה בקרב הבלוגוספירה וגם מן הביקורת. את אלבום הבכורה האקלקטי שלהם הם אותו הקליטו בעצמם במועדון האגדי The Smell.

לפני שנה יצא Get Color וזה הסינגל הראשון מתוכו: