עוד מונית
בזמן האחרון בזכות (בגלל) העבודה אני צורכת הרבה מוניות.
אם חייבים להכליל: אז רובם בטוחים שהדרך שהם בחרו היא המהירה ביותר ושכל הנשים שונאות "שי ודרור"
לא עוד סרט
הסרט החדש של מייק לי מסריח. כן, כן.
כהרגלו, הוא בנה דמויות מצוינות. אבל לעזאזל, הן לא עושות כלום!
ממש כבמיצג אמנותי, לכל דמות היו משפטי מפתח, עליהם הן חזרו שוב ושוב. כאילו בשביל אותו מבקר מוזיאונים סקרן, שכרגע נכנס לחדר תצוגות חשוך. ובחדר מוקרן סרטון. הוא נכנס באמצע, אבל אל דאגה, תמתין מספר דקות, וסבב שני מייד מתחיל. ואז, או אז, תתקבל התמונה במלואה. תמונה שלמה, הצצה לדמויות המקסימות שנבנו בעמל וברגישות. לשם מה? בזבוז.
במקרה של הקהל בקולנוע היו "כניסות לחדר התצוגה" בכל צלצול טלפון סלולרי ומידי פעם מישהו גם דיבר. בכל פעם שחשבתי להסתובב ולבקש שקט נזכרתי שאין למה, עוד סיבוב יגיע בקרוב.
ובינתיים אפשר לשבת בחושך ולהעמיד פני סקרן מוזיאוני.
לא 'כפת לי כמה מקסימות מחוות הפנים/טיקים/עוויתות של הדמות הטראגית הדי ראשית (מוטיב חוזר בסרטיו של לי, ע"ע "עירום" המופתי), לא 'כפת לי משחק השמות המטופש (טום וג'רי), לא מעניין את ישבני השמאלי ההתייחסות העונתית/מחזורית. הכל זיוני שכל.
אם ב"עירום", לא רציתי למצמץ כדי לא להפסיד שוט אחד או חצי מילה (with me?), ב"עוד שנה" חיפשתי שוט או מילה להאחז בה. משהו, שיציל את זמני היקר בחדר החשוך.
–
פוטורצח
כשכתבתי את הטקסט לא טרחתי לברר אם נעשה שימוש בכותרת המשנה שנתתי, בהקשר הזה, אבל אני מניחה שככל שזה נוגע לפוטוטקסיז, אני בטח לא מקורית. גם הם לא ממש, אבל מה – מצויינים! נהנתי מכל האלבום. אני חולה על הקול הסקסי של הסולנית ועל פיוז'ן הפורטיסהד+נשמה הטעים הזה. אין רגע משעמם ורבים מהם מענגים. שכבות סאונד איכותיות. ואיך בהופעה?
גם בהופעה המוזיקה לא הולכת לאיבוד..
"רק אם היא הייתה סותמת" אמר חברי אחרי השיר השלישי ופתאום הסתובבו שתי בחורות משני צדדינו והנהנו ארוכות.
אגדות רוק גדולות מדברות על התאבדויות גדולות שמתרחשות על הבמה. זאת ללא ספק התאבדות קשה וכואבת של הסולנית, כולל תמות נפשי עם פלישתים לכל חבריה. חבל, ממש חבל על המוזיקה.
No trackbacks yet.