על מוזיקה, עדינות והיעדרה

סיימתי זה עתה לקרוא את הכרך השני של שידוך הולם. לא מאלה שסופרות, ובכל זאת עברנו יחד יותר מ3000 עמודים. קצת התיידדנו.

בהקשר הזה, משום מה עולים לי בשלוף שני שירים קצרים מאד, אחד טפשי ומקסים של סופרגראס:

ושני "מופצץ" מתוך בבלגאם המשובח של מארק לנגן בשיר הזה בשיתוף וונדי ריי פאולר

שירים קצרצרים ומצויינים. כן, תמיד העדפתי תמציתיות (Pאנקית למשל) על פני ארכנות (פרוגרוקית למשל).

וכתמיד, אני שבה ומסייגת.  נכון שאת אמרסון לייק ופאלמר גם אני אוהבת לשנוא. אבל תמיד התענגתי על שיר ארוך ביותר של ניל יאנג. למשל:

ועוד בהמשך על אותו יאנג וכן רוב מה שיצא מSoft Machine ושות'. זאת ועוד וחיבה גדולה לגלגלגולים חדשים ומתוחכמים יותר של הז'אנר (למשל האלבום השני של Tortoise)

–

אז על מה הספר בכלל? והאם אני מרוצה מהשידוך, האם הוא הולם? בשביל מה טרחתי כל הלילה, בשביל מה סחבתי את הספרים העבים בתיקי המופצץ גם ככה בציוד אלקטרוני ומסמכי אפיון עבים בעצמם.

לאורך הקריאה התאוננתי רבות, היו שם דיונים משפטיים ארכניים, גרוע מזה – דיונים פוליטיים מתישים והשיא – תיאור תהליך ייצור נעלי עור. מה לי ולעונשו של זה.

יחד עם זאת, בחודש האחרון תמיד שבתי אליו. טוב, הוא הגיע עם המלצות מצויינות. וזה כידוע חשוב מאד.. ומייד אני מתחלחלת להבזק דמותה של סבתי מהנהנת בידענות.

הביקורתיות המפורסמת שלי לא הייתה מאפשרת לחצות את ים הדפים ללא עוגן. רומנטיקה והפניות מרובות לג'יין אוסטן, לא מספיקות. יש משהו אחר שהספר הדו-כרכי הזה מספר לי בסבלנות רבה.  אכן, לא רק על "שנתיים וחצי בחיי ארבע משפחות בהודו שזכתה לעצמאותה.", ולא רק על בחירתה של נערה אחת (עם השם החלבי והמקסים: "לאטה") בין שלוש אפשרויות – כאנלוגיה לאפשרויות לבחירתה של הודו בשנים אלה (שנות החמישים) – הרומנטי, הפיוטי או הארצי.
אלא, על בחירה בכלל, זו הנשקלת ברצינות ומנגד זו האימפולסיבית.
והתמודדות עם תוצאותיה. מה שלא תהיה.  התמודדות אמיתית, כך נדמה אומר לי הסופר, מניבה פירות של אהבה.

האריכות לא סותרת את התחכום, כך נראה. והתבונה והרגישות (ג'יין אוסטן כבר אמרתי?) ניכרות הן בסיפורים הישירים בגסותם (למשל סיפור צדדי על גילוי עריות) והן בתיאורים היסטוריים כמעט של התנגשויות בין קבוצות דתיות קיצוניות בהודו הצעירה.

מתוך כל זה, מתאפשר להביט אחורה באהבה גם על דפים ארוכים של מונחי דת ותרבות שסרבו לקבל כל התייחסות מן המתרגמת. בנחשולי הטקסים ההינדיים, מרובי האלילים ובאלו מוסלמים מוכי היגון.

ומוזיקה, שרק דמיינתי את מורכבותה ועתה סופסוף אני מתפנה לחקור.

וכן, שבנו אל המוזיקה. טרם בדקתי מי מן המוזיקאים והמשוררים הם פרי דמיונו, רחב היריעה, של ויקראם סת ("הטולסטוי ההודי" ע"פ גב העטיפה) ומי אמיתיים. אך מייד קפץ אחד מהשמות המוזכרים בגיגולי את המילה "גאזאל" – Ghulam Ali . הנה אחד הראשונים המופיעים בטיוב:

בהמשך גיליתי, עוד רבים וטובים.

–

ובהקשר של אריכות ויופי, נראה כי מוצדק היה הבאז על אלבומו החדש של ניל יאנג, Le Noise בהפקתו של (לא אחר מאשר, נחרור קל על הבדיחה הלשונית) Daniel Lanois.

לא ארחיב לגבי הסגנון שלו ואשאיר אך המלצה: לעשות חושך בחדר, להגדיל למסך מלא ולחבר את המחשב למגבר נורמלי.

"הלכי עמי" מבטא בדיוק מה שניסיתי להגיד כאן, במילים שרק יאנג יכול לבטא בלי להחשב באנאלי ופשטני: